לא אתכם לבדכם – הצעת פתרון לבעיית המסתננים

ב”ה

גליון “שבועות” האחרון של “מוסף שבת” כלל כמה מאמרים בנושא הגיור, אותם קראתי בשקיקה, כמי שקרוב לנושא קרבה מדרגה ראשונה. רבות יש לי לומר בנושא, ובמיוחד בימים אלה, כאשר נקרע ליבי למראה תמונות הגירוש מדרום תל-אביב וממקומות אחרים. ברצוני להציע פתרון לעניין, שהוא גם מוסרי, גם מועיל, וגם פותר את הבעיה לחלוטין. אבל לפני כן יש צורך לשפוך מעט אור על אחת מהפינות האפילות ביותר בבירוקרטיה הישראלית. לשם כך אדבר מעט על רות המואבייה.

שהרי רות הייתה “תושבת זרה” שהגיעה לארץ עם חמותה. ככזו, במדינת ישראל של ימינו היא הייתה נחשבת “לא זכאית”. מערך הגיור הממשלתי לא נועד לשכמותה. אלו נחשבים “חריגים”, ועליהם לעבור “וועדת חריגים” על מנת להתחיל בתהליך הגיור.

דא עקא, לרות המואבייה לא היה שום סיכוי לעבור את הוועדה. תיקה לא היה עולה אפילו לדיון, באשר היא לא הייתה עומדת ב”תנאי הסף”, שאלו לשונם:

 הוועדה הסמיכה את רכזת הוועדה לדחות על הסף בקשות של נתין זר, כהגדרתו בכלל ד’ לכללי הדיון בבקשות לגיור, התשס”ו – 2006, שהוא אחד מהמפורטים להלן:

1. שוהה בלתי חוקי.

2. מסתנן לישראל.

3. תושב האזור.

4. זר במעמד ב/1.

5. במעמד ארעי מסוג א/5 פחות משנה.

רות המואביה, כידוע, היא גם “תושבת האזור” וגם “מסתננת”, או למצער “זרה במעמד ב/1” (פועלת זרה). שתי סיבות לדחייה על הסף.

מיד נעמוד על התנאים האחרים, אבל תחילה לדיון עקרוני קצר.

וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת-הָאָלָה הַזֹּאת.  כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה’ אֱ-לֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. (דברים כ”ט י”ג-י”ד).

הביטוי “אשר איננו פה עמנו היום” הוא ייחודי בתורה כולה. בדרך כלל כאשר התורה מתייחסת לדורות הבאים היא משתמשת במילים “בניכם אחריכם”. עם מי, אם כן, נכרתה הברית והוא “איננו פה”? הווי אומר – עם הגרים.

בשני פסוקים אומרת התורה דבר נפלא – עם ישראל איתו נכרתה הברית איננו רק העם הגנטי. מצטרף אליו כל מי שמקבל על עצמו את הברית. אין צורך ברשות מאף אחד. אין תנאי סף, אבל יש תנאי סוף. הסוף הוא קבלת הברית. וכי מילתא זוטרא היא?

מדינת ישראל, בחוקקה את חוק השבות, אימצה את הגדרת התורה – יהודי הוא מי שאמו יהודיה או מי שהתגייר. בזה היא הפכה למדינה היחידה בעולם המאפשרת הצטרפות לכל מי שחשקה בה נפשו ללא הבדל גזע ומין, וודאי ללא הבדל רמת הכנסה וכושר השתכרות, ובלבד שיקבל על עצמו את דת עמה. התשובה הניצחת לטענה שהציונות היא גזענות.

אלא שאז באו חכמי משרד המשפטים וצעקו געוואלד. איך יתכן שנפתח את שערי מדינתנו הנחשקת לכל זב ומצורע? “ניצול לרעה של תהליך הגיור” הם קוראים לזה. אמרו “הבה נתחכמה לו”, תיקנו תקנות, הקימו ועדה, קבעו תנאי סף, וייצרו מנגנון המונע, על פי קריטריונים שהם בעיקרם גזעניים, כניסת זרים להליך הגיור.

וכיצד ניתן לקרוא אחרת את “תנאי הסף”? שב”חים ומסתננים ברור מי הם. “תושב האזור” זה כינוי מכובס לערבי. “זר במעמד ב/1” פירושו עובד זר.

התנאי האבסורדי ביותר הוא מספר 5 – “מעמד ארעי מסוג א/5 פחות משנה”. א/5 הוא המעמד שמקבל (אחרי חצי שנה ויותר במעמד ב/1)  בן זוג זר של אזרח ישראלי. פירוש התנאי הזה הוא שמדינת ישראל, בתמיכת הממסד הרבני שלה, דורשת מאזרחיה היהודים הנשואים ללא יהודים לחיות לפחות שנה וחצי בחטא טרם יגישו בקשה ל”וועדת החריגים”, ועוד חודשים ולפעמים שנים עד שהוועדה תעלה את תיקם לעיונה ותאשרם, אם בכלל, ועוד שנה לפחות עד שיסתיים הליך הגיור…

ועוד לא דיברנו על הוועדה עצמה, על היו”ר שלה שהוא איש בלתי מתאים בעליל שזכה במינוי כג’וב מטעם המפלגה שלו (ש”ס), על העובדה שאינה טורחת להיפגש עם המועמדים טרם תחליט בעניינם, על הקריטריונים העלומים על פיהם היא שוקלת את שיקוליה, על הרקב השולט במקום הנסתר מעין השמש הציבורית.

יש בעניין טענה אחת חשובה הדורשת התמודדות. הטענה היא שגיור הנובע מאינטרסים זרים אינו גיור, ושוועדה מעין זו ותנאי סף אלו נועדו לחסום את המתגיירים למען טובות הנאה, “גרי אריות” בלשון חז”ל. זו טענת כבדת משקל הראויה לבחינה מדוקדקת.

ראשית, נדירים עד למאוד המקרים בהם אדם מתאהב לפתע פתאום בא-לוהי ישראל ובתורת ישראל ומחליט להתגייר. לרוב העניין מתחיל מאינטרס מסוים. גם רות אמרה קודם “אל אשר תלכי אלך”, אח”כ “עמך עמי” ורק בסוף “א-לוהיך א-לוהי”. לעניות דעתי הגורם הקובע איננו המוטיבציה של המתגייר להתחיל בתהליך אלא תודעתו בסופו. התהליך עצמו, שלרוב נמשך שנה לפחות, מחולל, ברוב המקרים, שינוי תודעתי מפעים בקרב העוברים אותו. על כך אני יכול לתת עדות ממקור ראשון.

רעייתי סיון הגיעה אל היהדות בעטיו של “אינטרס זר”, הלא הוא הח”מ. את לימודיה לקראת הגיור השלימה ב”מכון אורה”, האגף הנשי של “מכון מאיר”, שם פגשה צוות מורים מופלא בראשות מנהל תוכנית הגיור של המכון, הרב יוסף דינקביץ’. את מה שעבר עליה במכון בתקופה זו איני יכול לתאר אלא כהארה. הנהרה שהייתה שפוכה על פניה כל פעם שחזרה משיעורים במכון הדביקה אפילו אותי, מתנגד בן מתנגד, “גושניק” שכלתני, שלושת רבעי לייבוביצ’יאני. פתאום נוכחתי בעוצמה המטלטלת של תורתנו הקדושה, מאירת עיניים ומחכימת פתי, השואבת אל תוכה את כל מי שבא בשעריה. עד סיום התהליך כבר לא היה ספק שמה שהתחיל ב”באשר תלך אלך” הסתיים ב”א-לוהיך א-לוהי”.

אם באמת מאמינים אנו בעוצמתה של תורתנו, אם בשבילנו “טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף” אינו רק שיר, אז מחויבים אנחנו להעניק את ההזדמנות לטעום מחלבה ומדובשה לכל מי שמתדפק על שערינו, תהא הסיבה שהביאה אותו אשר תהא. הניסיון מוכיח שהרוב המוחלט ייכבש ויישאב. את המיעוט שליבו נשאר ערל אפשר וצריך לדחות, וצריך לדאוג שבתי הדין יעשו את עבודתם נאמנה.

מדינת ישראל מתקשה להתמודד עם בעיות הזרים ונישואי התערובת. איזה פתרון טוב יותר מאשר הפיכת עובדים זרים ללא זרים, בלתי חוקיים לחוקיים, מסתננים לאחדים מאתנו, וזוגות מעורבים לזוגות כשרים כדת משה וישראל?

כמו שאמרתי בעדותי לפני וועדת ביקורת המדינה של הכנסת שעסקה בעניין “וועדת החריגים לגיור”, הביטוי “ניצול לרעה של תהליך הגיור” הוא אוקסימורון. אם תהליך הגיור הושלם בהצלחה אז הרווחנו עוד יהודי כשר, ובדרך כלל גם עוד יהודי טוב, חרוץ ואוהב תורה. מה טוב מזה?

 צבי ליפשיץ

http://www.zvil.com