Skip to content

“מידת הרחמים – זו הסתר פנים – לפרשת “כי תשא

June 23, 2012

ב”ה

חנון הביטה ממרומים/ תשפוכת דם הצדיקים ותמצית דמים/ תראה בפרגודך והעבר כתמים/ אל מלך יושב על כיסא רחמים.

בבית זה מתוך הקינה על עשרת הרוגי מלכות נפתח מאמרו המפעים של ד”ר אביעזר ויס “תוהה ובוהה ומאמין” (מוסף “שבת” גיליון פרשת בראשית). במילים אלו, ע”פ ד”ר ויס, מסתיימת הקינה “וחותמת את חוויית האבסורד שחווה המתפלל במהלך הקינה כולה. מה למיתות המשונות שנגזרות על צדיקי עולם ולרחמי הא-ל?!”

 במאמרו דן ויס באבסורד שבקינה זו ובסדרת אבוסרדים המפזורים לאורך התורה כולה, ומסיק שזו “חידה סתומה כמו חידות אחרות שמציג הקב”ה בפרשות דרכים קריטיות לבני אדם שאותם הוא מעמיד מול האבסורד”.

 בפרשת “כי תשא” מופיעה החידה במלוא חריפותה, וכאן היא גם מנוסחת כחידה. “הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ”, אומר משה לקב”ה, או במילים אחרות “הסבר לי מה הולך כאן”. והתגובה: “וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי:  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי”. גם משה רבנו, בהיותו בן אנוש, לא ידע את פתרון החידה. אבל רמז הוא יקבל “וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ”. וכשעוברים פניו של הקב”ה על פניו המכוסות של משה, הוא שומע: “ה’ ה’, אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן–אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת”.

 ננסה לעקוב אחרי הרמז. מה שהבין משה באספקלריה המאירה, נתאמץ לגלות דרך אלפי שכבות של עמימות. כדרכינו בקודש, נחקור בשלושה כיוונים – הקונטקסטואלי, האסוציאטיבי והפילולוגי.

 הקשר הדברים ברור. הם מופיעים אחרי האירוע הטראומטי של שבירת הלוחות, בעקבות חטא העגל. חטא העגל הוא חידה עצומה, אירוע בלתי נתפס בשכל האנושי. עוד לא נדמו הדי הציווי “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”, שניתן באירוע ההתגלות הספקטקולרי ביותר בתולדות האנושות, ובני ישראל, כולם כאחד ללא אופוזיציה, עושים להם עגל מסכה. דורות של פרשנים ניסו לתת הסבר לתופעת פסיכוזת ההמונים הזו, ניסו וכשלו.

 הקשר בין החידה הזאת לבין שאלת משה “הודיעני נא את דרכך” מופיע מיד בהמשך השאלה – “וּרְאֵה, כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה”. מה פשר ההתנהגות האבסורדית הזאת, שואל משה, ומה זה אומר עליך, מי שיצר את העם הזה ובחר בו?

 עניין אחר החוזר וסובב את סיפור התגלות ה’ אל משה בנקרת הצור הוא שאלת הפונקציה שממלאת השכינה במסע העם אל ארץ ישראל. סביב שאלה זו מתנהל משא ומתן עקשני בין משה לקב”ה. הסיפור כולו מתחיל בדברי משה “רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי, אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי”. במילים אחרות – מה תפקידך בכוח? התשובה: “פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ” – אני מסתלק מפה, הסתדר לבד. משה מתעקש – “אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה”. שהרי – “וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ?”.

 מיד אחר כך מניח הקב”ה את משה בנקרת הצור, עובר על פניו וקורא את י”ג המידות. משה מבין מתוך מידות הרחמים(!) שהקב”ה אכן מתכוון לעזוב אותו עם העם לנפשם, וממהר להתחנן “וַיְמַהֵר מֹשֶׁה; וַיִּקֹּד אַרְצָה, וַיִּשְׁתָּחוּ.  וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנָי, יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי, בְּקִרְבֵּנוּ:  כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא”.

 הקב”ה ‘נכנע’ – “וַיֹּאמֶר, הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית, נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת, אֲשֶׁר לֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם; וְרָאָה כָל-הָעָם אֲשֶׁר-אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת-מַעֲשֵׂה ה’, כִּי-נוֹרָא הוּא, אֲשֶׁר אֲנִי, עֹשֶׂה עִמָּךְ”. דומה שאוזן רגישה יכולה לשמוע את האירוניה – כבמחזה קלאסי בו פונה הגיבור בלחש אל הקהל בעקבות דיאלוג סוער עם עמיתו – “נראה מה ייצא מזה”…

 ומכאן לאסוציאציות. י”ג המידות חוזרות אלינו בפרשת “שלח”. בעקבות חטא המרגלים מתנהל בין הקב”ה למשה דו-שיח דומה מאוד לזה שבפרשתינו. “עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד-אָנָה לֹא-יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ” שואל הקב”ה שם שאלה רטורית, בהתייחסות ישירה לפסוק כאן שזה עתה הזכרנו. ובדומה לפרשתינו – “אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ”. תגובת משה גם היא דומה – “וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר.  מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה’ לְהָבִיא אֶת-הָעָם הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר”.

 ואז שולף משה את האס: “וְעַתָּה יִגְדַּל-נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר.  ה’ אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים”.

 הזכרת י”ג המידות בהקשר חטא המרגלים לא צריכה להפתיע. תבנית התנהגות העם בחטא העגל ובחטא המרגלים דומה מאוד. גם שם לא ניתן להבין כיצד עם הרואה “נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם”, ואשר “עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה’ וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה”, מסוגל להטיח במשה “וְלָמָה ה’ מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה”.

 לעומת זאת מפתיע אזכור י”ג המידות על ידי יונה הנביא – “הֲלוֹא-זֶה דְבָרִי עַד-הֱיוֹתִי עַל-אַדְמָתִי עַל-כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה  כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וְנִחָם עַל-הָרָעָה”. אולי מפתיע, ואולי שופך אור הן על פרשתינו והן על סיפור יונה, שהרי התנהגות אנשי נינוה היא ההפך הגמור מהתנהגות עם ישראל בחטאי העגל והמרגלים. ללא ניסים וללא נפלאות. הנביא מספיק ללכת בעיר רק מהלך יום אחד (מתוך שלושה הנדרשים לחצותה), ודי בכך – “וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּא‑לֹהִים וַיִּקְרְאוּ-צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד-קְטַנָּם… וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן-הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם”. תגובת הקב”ה לחזרתם בתשובה של אנשי נינוה מועתקת מילה במילה מפרשתינו – “וַיַּרְא הָאֱ-לֹהִים אֶת-מַעֲשֵׂיהֶם כִּי-שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱ‑לֹהִים עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת-לָהֶם וְלֹא עָשָׂה”.

 נותר הכיוון הפילולוגי – שם אולי מצוי קצה החוט. מילה אחת מלווה אותנו בכל פסוק כמעט. פני ילכו והנחותי לך. אם אין פניך הולכים. לא תוכל לראות את פני. וראית את אחורי ופני לא יראו. וגם הביטוי המקביל כמה פסוקים אחר כך, לגבי שלוש רגלים – “ולא יראו פני ריקם”.

 אם נחבר את חלקי הפאזל שאספנו עד כה, נקבל מסקנה שלא תאומן. מידת הרחמים – זו הסתר פנים!

 שהרי “ה’ ה’ א-ל רחום וחנון” נאמר בשכות כף ה’ על משה. ואילו גילוי הפנים הוא תמיד בהקשר של דין – “וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא”.

 לא תאומן? דווקא מתבקשת! מהי מידת הרחמים? לפנים משורת הדין. ומהי שורת הדין? מה שמחייב השיקול הרציונלי הקר. ההגיון אומר שמי שאמר והיה העולם גם מנהיג אותו. ומי שכוחו וגבורתו מלא עולם – לית אתר פנוי מיניה. ואם הכל בידי שמים, אז אפילו יראת שמים, כמו שאמר רבי מרדכי יוסף מאיז’ביצא, תלמידו הגדול של הרבי מקוצק, בספרו “מי השילוח”. ואנחנו, בני אנוש, בובות על חוט. דמויות בסרט מצוייר.

 מידת הרחמים היא הבחירה החופשית. ההפך הגמור משורת הדין. האבסורד המוחלט. “הצמצום” שצמצם בורא עולם את עצמו בעולמו. מי שהכל בידיו הפקיע את יראתו מידיו. הטעים את בני האדם מעץ הדעת והפך אותם להיות כא-לוהים יודעי טוב ורע. הניח להם את הבחירה וויתר על שליטה.

 הרע הוא הגררות אחרי יצר לב האדם הרע מנעוריו. הוא המנעות מבחירה. הבחירה היא הרחמים, כי הבחירה מאפשרת את הטוב. הרע הוא דרך הטבע, לכן השפעתו מוגבלת לשילשים וריבעים, כמו שאומר הרמב”ם ב”מורה נבוכים”. ואילו הטוב הוא החלטת האדם לבחור בניגוד ליצר, בניגוד לטבע, בניגוד לשורת הדין. החלטה ההופכת סדרי עולם אחת ולתמיד – ועל כן “נוצר חסד לאלפים”.

 השכינה נגלית כאשר הצדיק נשכר והמזיד נענש. מי לא ייטיב אם השכר מגיע על אתר? ומי יפשע אם כהרף עין הנקמה? אשר על כן חופש הבחירה מחייב הסתר פנים.

 אנשי נינוה לא חזרו בתשובה מבחירה. הם עשו את המובן מאליו. איזה דוברמן לא יהפך לפודל אם ידע שיחטוף מכות אלה רצחניות אם רק יעז לחשוף שן? אולי זה מה שחרה כל כך ליונה הנביא, שבעצמו התעקש לממש את זכות הבחירה וסרב לשליחות ה’ גם כשהוטל אל הים.

 חטא העגל הוא הכשלון המהדהד של “כפה עליהם הר כגיגית”. רושם הקולות והברקים במעמד הר סיני נמחה אחרי פחות מארבעים יום. כמו “וַיַּאֲמִינוּ בַּה’ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ” שבא בעקבות “וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ בְּמִצְרַיִם”, שהחזיק מעמד לא יותר משלשה ימים. עד “וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה”.להאמין פירושו לבחור. אשר על כן כל האותות והמופתים, היד החזקה והזרוע הנטויה, לא הביאו את העם לאמונה.

 מה שלא הצליחו הנפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ, הצליח הסתר הפנים של מגילת אסתר. “הדור קיבלוה בימי אחשורוש”. קיבלו כי בחרו לקבל. והבחירה הזאת החזיקה מעמד לאורך כל שנות גזרות הגלות. הסתר הפנים המוחלט הוא האמונה הטוטאלית. מידת הרחמים בכל תוקפה ועוצמתה.

 זאת התשובה שקיבל משה ל”הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ”, ואותה הוא הבין יפה בנקרת הצור. אבל משה יודע שהעם קשה עורף, אינו מסוגל לבחור, ועל כן ממהר לבקש “יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ”. הקב”ה נענה לבקשה, עד שהכל מתפרק שוב בחטא המרגלים. אז מבין משה שאין דרך אחרת, ומזכיר לקב”ה את הדיון הקודם שהתנהל ביניהם “וְעַתָּה יִגְדַּל-נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר” (ומעניין השימוש החוזר במילה “אֲדֹנָי”, המופיע בפי משה פעמים ספורות בכל התורה ותמיד רק בהקשר הזה).

 משם ואילך, בהסכמה הדדית בין הקב”ה למשה, מתנהל העם בהסתר פנים. שלושים ושמונה שנה במדבר, ללא אש וללא ענן, בלי ניסים ובלי נפלאות. וזה עובד! בפעם הבאה כשהעם חוטא הוא בעצמו מכיר בחטאו “וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ” (במדבר כ”א ז’).

 חז”ל בחוכמתם האין סופית הצליחו לומר בארבע מילים את מה שאני שברתי עליו ארבעה קולמוסין. על הפסוק “וראית את אחרי” אומר המדרש המפורסם “הראהו קשר של תפילין”. התורה והמצוות הן הביטוי המזוקק לבחירה חופשית אמיתית. עשייה החפה מכל שמץ אינטרס אישי. מצוות התפילין מגלמת את הבחירה במהותה. אפילו צורת קיום המצווה היא בחירת האדם, שהרי אין בתורה שבכתב מילה המסבירה אותה. קשר התפילין הוא הפרט הפחות חשוב לכאורה. אפילו מנהגים שונים יש בו. ובכל זאת אין הקפדה כהקפדת המאמין על דיוק קשר התפילין ומיקומו.

 לאחר גיבוש הדברים האלה לכלל מאמר, נתקלתי במוסף “שבת” י’ג בכסלו תשע”ב במאמרו של חיים מאיר נריה “להבין כל בדל משמועת רבו”, ושמחתי בו שמחה גדולה. במאמר מספר נכד הרב משה צבי נריה זצ”ל על סבו ומסעו בעקבות תורת רבו, הראי”ה קוק, ומצטט את הדברים הבאים מתוך פתק שכתב הרב נריה על דברי הרב קוק:

 בתיקוני זוהר, תיקון ס”ט: “מאן דנטל מלכות בלא ט’ ספירות מקצץ בנטיעות. ומאן דנטיל ט’ ספירות בלא מלכות – כופר בעיקר”.

 לביאור דברי הזוהר מפנה הרב נריה ל”ספר הזכרונות” של האדמו”ר ר’ צדוק, שמסביר את הדברים כך:

 פירוש מלכות הוא שכינתו יתברך בתחתונים הנבראים שמכירים שיש בורא, שזהו הנהגת מלכות כנזכר לעיל: ומי שסובר שאין זה אחד עם הייחוד האמיתי, הוא קוצץ בנטיעות, שהבריאה הם נטיעות הפרדס, ודבוק בייחוד האמיתי. ומי שלוקח הייחוד האמיתי כפשוטו וכופר לגמרי בעניין הבחירה וכלל עניין התורה כולה, הרי כופר בעיקר, שהתחלת התורה אנכי ה’ וגו’ הבא ליתן התורה, שזהו מכלל עיקר מציאות האלקות שהוא הנותן התורה.

 והרי זה הפלא ופלא! כפירה במהות הבחירה החופשית היא כפירה בעיקר. חמורה מכפירה בכוח האין סוף שהיא רק “קיצוץ בנטיעות”!

 אנקדוטה מעניינת. משה חיים נריה מעיר על דברי רבי צדוק שהם נאמרו ככל הנראה בעקבות מסורת איזביצ’אית (עיין סוד ישרים, סוכות, עמ’ 98). הנה יש לנו מחלוקת איזביצ’אית הנוקבת ויורדת עד שורשי האמונה, בין ר’ צדוק לבין רבי מרדכי יוסף מאיז’ביצא, בעל “מי השילוח”, שאת אמרתו ציטטתי לעיל…

 טרם חתימת המאמר הגיעה שבת פרשת “תרומה”, ואיתה גיליון “שבת” ובו מאמרו של מתן גרינגר “משכן בנדבה ובדיוק”, ושוב נפלה מציאה לידי. הכותב מעלה סברה מעניינת, לפיה תפקיד המשכן היה ליצור מרחב להשריית שכינה, לאחר שנבצר ממנה לשכון בקרב העם כולו. כמה נאה מתלכד רעיון זה עם התאוריה שפותחה במאמרי זה! שהרי אני מזהה גילוי שכינה עם מידת הדין דווקא, ואם כך תפקיד המשכן היה “לכלוא” את מידת הדין, שלא תסתובב חופשי בקרב העם. לאור זה מה רבה המשמעות שמקבלת ההתעסקות האובססיבית כמעט בפרטי פרטיו של בניין המשכן, כמו החזרה העיקשת על העובדה שהמשכן נבנה בדיוק מוחלט על פי התוכנית השמימית – “ככל אשר אני מראה אותך”, “וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר” וכו’. מידת הדין היא שלילת הבחירה החופשית, אשר על כן מעמידה התורה במרכז סיפור בניין המשכן את העובדה שבניין זה חייב שיעשה על פי הוראות מדוייקות ללא שמץ יצירתיות אנושית.

 אמנם אנחנו רק ב”כי תשא”, אבל אנחנו יודעים שבעוד ארבע פרשות נגיע ל”צו”, ושם נקרא את סיפור נדב ואביהוא. הלא הוא הסיפור על היצירתיות האנושית שהעזה לפלוש אל מרחב גילוי השכינה, ובכך העירה את מידת הדין במלוא עוזה. ועוד אכתוב על זה בסייעתא דשמייא.

 צבי ליפשיץ

 www.zvil.com


Advertisements
Leave a Comment

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: